החלטה בתיק ת"א 17641-12-09

1.         בפני שתי בקשות שהגישו הצדדים ואשר עניינן מתן תשובות לשאלון שהפנו הצדדים זה לזה.

            לטענת התובעים, הנתבעים 2-3 (להלן: "הנתבעים"), לא השיבו על שאלה 1 לשאלון שהופנה אליהם. לטענת הנתבעים, התובעים לא השיבו על שאלות 1-11 (למעט שאלה 8), 20,22 ו- 28, וכן השיבו חלקית בלבד על שאלות 12,13,15-18,21,24,26-27,28.

2.         באשר לבקשת התובעים - בשאלה 1 נתבקשו הנתבעים להשיב על השאלה: " כיצד הגיע לידך המכתב מתאריך 14.9.08 ואשר יועד לשר הפנים מאיר שטרית?".

            בעניין זה מצאתי כי הנתבע 3 ענה על השאלה, עת השיב כי את המכתב הראה לו אחיו- טומי קורלנדר. הנתבע 3 ענה לשאלה, איך הגיע לידיו המכתב, בכך שהשיב כי המכתב, הועבר לעיונו מאחיו.

            יחד עם זאת, תשובתו של הנתבע 2, כי המכתב הגיע אליו כדת וכדין ובזכות - הינה תשובה מתחמקת. ברי, כי כוונת השאלה כיצד הגיע לידך המכתב- הינה ממי קיבל את המכתב. טענת הנתבעים כאילו די בהשבת התשובה כי המכתב הגיע כדין, מאחר שהשאלה הייתה "כיצד" הגיע המכתב, הינה כאמור טענה מתחמקת. מכל מקום, מאחר שבבקשתם הבהירו התובעים כי כוונתם בשאלה הייתה ממי הגיע המכתב, על הנתבע 2 להשיב מי העביר אליו את המכתב, ואני מורה לו ליתן תשובה ברורה לשאלה, וזאת תוך 7 ימים.

3.         באשר לבקשת הנתבעים - התובעים התנגדו למתן תשובות לשאלות בטענה, כי השאלות אינן רלוונטיות למחלוקת שבין הצדדים ואשר עניינה בפלוגתות: האם המסמך נשוא התביעה הינו מסמך מוגן על פי חוק הגנת הפרטיות, האם המסמך הועבר מהנתבעת 1 או מי מטעמה, והאם שני הנתבעים 2-3 חילקו את המכתב. לאור האמור טענו הנתבעים, כי שאלות המתייחסות לשאלה, האם נעשו פלישות שאינן כדין, או כיוב', הנוגעות לתוכן המכתב עצמו, אין בהן רלוונטיות.

            בתשובה טענו הנתבעים כי מאחר שהדברים צוינו בכתב התביעה, לא ניתן לטעון לאי רלוונטיות וקיימת זכות לברר כל טענה העולה מכתב  התביעה.

4.         ההלכה הינה כי במסגרת שאלונים, ניתן להציג כל שאלה הנוגעת לעניין השנוי במחלוקת במשפט, ולא רק ביחס לעובדות הישירות, אלא גם בנוגע לעובדות שיש להן רלוונטיות לעובדות השנויות במחלוקת. יחד עם זאת, צודקים התובעים בטענתם כי עילת התביעה הינה נזיקית בגין פגיעה בפרטיותם. לפיכך אין רלוונטיות לשאלות אשר אינן נוגעות לפלוגתא בה נדרש להכריע בית המשפט.

            עיון בתביעה מעלה, כי אכן פורט בה בהרחבה הרקע להגשת התביעה, יחסי הצדדים והתנהלותם. אולם, ככל שאין בפירוט זה רלוונטיות להכרעה בתביעה, אין כל טעם בדרישה להשיב על השאלות בעניינו של רקע זה:

            מטרת ההליך של שאלונים הינו משולש:

            א. לקבל מידע שיסייע בידי המבקש בהוכחת טענותיו.

            ב. להשיג הודאת בעל דין.

            ג. לחסוך את הטרחה, הטרטור, וההוצאות הכרוכות בהבאת עדים

            (י. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שביעית) בעמ' 152).

            לפיכך, ככל שמדובר בשאלות שאין בהם כדי לסייע בהוכחת טענות הגנת הנתבעים (אם באמצעות השגת מידע, אם באמצעות חיסכון בעדים),או כדי לערער את טענת הפגיעה בפרטיות, אין לחייב את התובעים לענות על השאלות גם אם הן מתייחסות לטענות שהועלו אגב תיאור ה"רקע" בכתב התביעה. יודגש בהערת אגב כי גם בחקירת העדים לא תותר הפניית שאלות בעניין ועל ב"כ הצדדים לתכנן חקירותיהם בהתאם (!!!).

            בטרם תינתן התייחסות קצרה לשאלות שצוינו בבקשה, מצאתי לנכון להפנות את הצדדים לדברי בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע (י-ם) 1078/05 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ:

            " אין להטביע את הערכאה הדיונית, בגדרם של הליכים מקדמים, במשימות ומטלות בלתי נדלות, אשר מקשות על הבשלת ההליך ומונעות את קידומו. הערכאה הדיונית רשאית, בגדרו של קדם משפט, לנקוט בהליכים הנראים לה נחוצים כדי לקדם ההכרעה בסכסוך העיקרי. אגב כך, רשאית הערכאה הדיונית להכריע בדרך מקוצרת בשאלות דיוניות של מה בכך, ובלבד שאין בכך כדי לשנות לרעה את מצבו של אחד מבעלי הדין. סדרי הדין הם עבד יעיל, אך אדון מסוכן, ואין להיאחז בהם כאמצעי להארכת הליכים שלא לצורך (ראו: רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730). על כן, ברור שלא ניתן לחייב את הערכאה הדיונית להידרש לכל אחת ואחת מעשרות רבות של שאלות, אם התרשמותה הכוללת היא שהשאלון הוא מכביד ובלתי רלבנטי. לא הערכאה הדיונית היא זו החייבת להפריד בין הבר לבין התבן והקש. גם אם אין הבלה על אורכו של שאלון".

5.         יודגש כי במקרה דנן, המדובר במכתב שניסחו התובעים עצמם ואשר, לטענתם, פורסם  על ידי הנתבעים. טענות ההגנה שהעלו הנתבעים (ראה סעיף 18 וסעיף 29 לכתב ההגנה), מתייחסות לזכות ולחובה לפרסם את המכתב. ההגנות הרלוונטיות לתביעה על פי עילת הפגיעה בפרטיות קבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות ואינן מצריכות הוכחת אמיתות הפרסום.

            אמנם בסעיף 18 (3) לחוק, קבועה הגנה בשל עניין ציבורי וכשהפרסום לא היה כוזב. אולם, בוודאי שהנתבעים לא טענו, כי הדברים שכתבו התובעים הם אמת והגנה זו מיועדת למקרים בהם מדובר בפרסום של דברים אותם כותב הנתבע עצמו. לפיכך, אין רלוונטיות להוכחת אמיתות האמור במכתב והרלוונטיות הינה לעניין ההגנות בדבר הצורך בפרסום.